קריאת עידוד לשמאל בישראל!

 

השמאל יכול בהחלט לכבוש את השילטון בישראל. זה בידיו ואך ורק בידיו. כל אזרחי ישראל כולם יצביעו לשמאל – בני כל הדתות, כולל החרדים, המתנחלים, תג-מחיר, נוער הגבעות, שורפי המסגדים וכורתי עצי הזית, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, נשים בירוק ודניאלה וייס, שוחרי כהנא חי, הבית היהודי, האיחוד הלאומי, מועצת חכמי התורה וגדוליה, מעריצי רחבעם זאבי, אביגדור ליברמן ונאמניו, מצביעי ש"ס בפריפריה, עולי רוסיה והאתיופים, מערכת 'ישראל היום' ועובדיה, מקור ראשון, בשבע, יתד נאמן, יום ליום, הצופה, הקולות הנמנעים, הפתקים הלבנים, הקולות הצפים, החיילים והימאים…

כולם כולם יצביעו לשמאל ורק לשמאל. אתם תחליטו איזו מפלגה תייצג את השמאל הזה וכולנו נצביע לו. תקום ממשלת שמאל מקיר לקיר. מאה ועשרים חברי כנסת על טהרת השמאל. ולא רק נצביע לשמאל, אנחנו נכרע ברך לפניו ונשתחווה להוד רוממותו, נצטמצם בעדו, נתכווץ למענו, אם רק ידרוש נתפוגג כחלום יעוף בשבילו, כל מה שירצה…

בתנאי קטן אחד…

הקימו וועדת חקירה בלתי תלויה, עם סמכויות ענישה ללא הגבלה, שתחקור את רצח יצחק רבין בהיבט אחד – כישלון היחידה לאבטחת אישים לשמור על חיי ראש הממשלה. לא "הסתה" ולא בָּטִיח'! וועדה שתעניק חסיון מלא לכל הנחקרים – מאחרון המאבטחים ועד לראש השב"כ דאז.. נהגים, פקידים, שוטרים, רופאים, אחיות וקברנים…

תחקיר יסודי שיחקור ברצינות ובלי היסטריה אך ורק את ההיבט הזה יענה לשאלות נוספות – מי ומי תכננו את סידורי האבטחה באותו לילה מר ונמהר? מי ומי מבין מנהיגי המדינה היו בסוד הדברים? מה עשה רוצח בפוטנציה באיזור סטרילי מאובטח עם נשק טעון? למה צעק מי שלא צעק "סרק, סרק"? מדוע הוצב צלם וידאו על גג מאחורי בנין העירייה כשכל העצרת מתרחשת בצד השני? כמה זמן לקח להביא את ראש הממשלה לבית החולים? באיזה רכב הגיע? באיזה מצב? מה קרה במשך הנסיעה הזו? היכן שהה ראש השב"כ באותו ערב? האם יצחק רבין נורה בגבו בלבד? כיצד קרה הנס שבדף נייר מקופל, מוכתם בדם, שהיה בכיס מעילו של רבין נפער חור אחד בלבד? ומיהו זה יואב קוריאל? כן כן, לחקור את ה"קונספירציה" לעומק על מנת לבטלה מכל וכל.

אבל השמאל לא ירים את הכפפה הזאת. כי ככל הנראה, לאחר פרסום המסקנות איש כבר לא יצביע לשמאל והוא יפוּץ לכל הרוחות…

מדינה אחת

אין כבר ערך לעמדות השמאל או הימין בעולמנו הפוליטי. המציאות משתנה לנגד עינינו מיום ליום וכל ההבדלים דוהים ומטּשטשים. כל היהודים, ימין ושמאל ונספחיהם, הולכים ומאבדים את ריבונותם בארץ הזאת – הם מפורדים ומסוכסכים ואינם מסוגלים להציג עמדה מוסכמת שירצו ויוכלו להגן עליה מול כל העולם הערבי. המאבקים הפנימיים התישו אפילו את היכולת הצבאית-מלחמתית להגן על המדינה שהקימוה בדמים רבים. כלומר, כבר היום עומדת המדינת היהודית בסכנת קיום וודאית וקרובה. מאידך, גם הערבים לא יצליחו להקים פה מדינה ערבית ללא היהודים, הן משום שהטלאים בתוכם, קרועים לא פחות מאשר בחברה היהודית, והן משום שהמיזוג בין "מדינה" לבין "ערבית" אינו מוכיח את עצמו  במרחב הזה. אפילו פיתרון כפוי ("שתי מדינות לשני עמים") על-ידי אומות העולם לא יקום ולא יהיה בהיעדר נכונות מקומית מינימלית לכך. אם אין הסכמה כללית בכל צד, לא תיתכן הסכמה בין שני צדדים שאינם מגובשים בתוכם. ואפילו מכריחים אותם, איך וכמה זמן תתנהל ה"הכרחה"?

יהודים ששאפו לקיים כאן מדינה יהודית תחת הכותרת "בית לאומי לעם היהודי" עומדים חסרי אונים נוכח ההכרעה המתחייבת – או מלחמה חסרת פשרות להגנת המדינה היהודית נגד מתנגדיה, או כניעה לתהפוכות הגורל שסופן מי ישורנו.  אפשרות המלחמה על קיומה של מדינה יהודית מתבררת כחסרת סיכוי, משום שבין מתנגדי המדינה היהודית נמנים גם יהודים רבים בעמדות כוח ומפתח בתוך המדינה. גם הערבים חסרי יכולת ממשית להתארגן כגוף אחד למלחמת חורמה נגד המדינה היהודית ולהקים על חורבותיה מדינה ערבית. לעומת זאת, האפשרות של מדינה אחת לכל, לא נדונה כל צרכה. והרי המתיישבים היהודים ביהודה ובשומרון תובעים ריבונות על כל ארץ-ישראל ממערב לירדן, כלומר, סיפוח. גם מנהיגי הערבים אזרחי ישראל חותרים למדינת כל אזרחיה, דהיינו, סיפוח. הרשות הפלסטינית רומזת מזה שנים שבלית ברירה היא תיאלץ לוותר על עצמאות מדינית ותטיל את נטל האחריות על ממשלת ישראל, שזה כמובן יוביל לסיפוח. אפילו אירגוני שמאל קיצוניים יהודיים ממלמלים בחצי-פה  פיתרון של מדינה אחת שמחייבת סיפוח.

זה לא מותיר הרבה ברירות, לא ליהודים ולא לערבים בארץ המדממת הזאת והזמן אינו שוקט על שמריו. מכאן ואילך ייפער חלל שאותו ימלאו תהפוכות הגורל בסיוע התומכים הנ"ל. בהיעדר יוזמה מדינית, מדינת-ישראל תיאלץ בלחץ דעת הקהל העולמית להיגרר –  ברצונה ושלא ברצונה –  לסיפוח מלא של כל השטחים בהם היא שולטת ותהיה חייבת להעניק אזרחות מלאה לכל תושבי הארץ. הרוב הפוליטי היהודי יהיה דחוק ורק למשך זמן מה, אבל לערבים יהיה מיד כוח פוליטי משמעותי להשפיע השפעה ניכרת על דמותה ואופייה של המדינה בחסות הדמוקרטיה הקיימת כיום. אין הדבר רע בהכרח. הפיצולים, הן אצל היהודים והן אצל הערבים, יולידו בריתות פוליטיות מרתקות שיגברו על ההבדלים האתניים. כהמשך טבעי ומתבקש מכך, קיומה של המדינה יתפתח מאליו במשך השנים לכיוון אחר –  לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית ולא חלוקה מדינית ביניהן. החלטת חבר הלאומים משנת 1922 בדבר "בית לאומי לעם היהודי" אינה עומדת במבחן הזמן. הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוכיח עצמו כאוקסימורון המביע דבר והיפוכו. האימרה העקרה "שתי מדינות לשני עמים" תובעת דבר שאי אפשר. מה נשאר? יוזמה ישראלית בכיוון של מדינה אחת יכולה להיטיב עם התוצאה.

 

מצוקת השמאל בישראל

האובססיה של השמאל לכפות שלום על הערבים תמוהה בלשון המעטה. מִנָיִן הבולמוס הזה? מה הטירוף??? האם השמאל רואה בערבים אנשים שווים להם כבני אדם? האם הם חושבים שאכן יש להתייחס אליהם כאל אנשים שנבראו בצלם אלהים? והלא אנשי השמאל עצמם כופרים באלהים מכל וכל! ואם נאמר שהשמאל רואה בערבים בני-אדם הראויים לזכויות אדם ככל האדם באשר הוא אדם – איך רואים הערבים את זכויות האדם של עצמם? ומה הם חושבים על זכויות-אדם של יהודים ובני דתות ולאומים אחרים? הדאגה של השמאל בישראל לערבים נוגעת ללב אך מדאיגה מאוד! למה הם משתדלים כל-כך? איזו זיקה קיימת בין הציבור הערבי לבין ציבור השמאל היהודי החפץ כל-כך ביקרם של הערבים, עד כדי פגיעה ממשית ביהודים שלא חושבים כמותם?

ראשית, הבה נאפיין את השמאל בישראל כפי שהוא מצטייר בעיני עצמו: הציבור השמאלני הוא כמובן ציבור משכיל. נאור. דמוקרט. חילוני. ליברל. אוהב אדם. אוהב חיות. דוגל בשיוויון בלי הבדל דת, גזע, מין ונטייה מינית. רואה במאבק על מעמד האשה חשיבות עליונה ובמאבק על זכויות הקהילה הלהטבי"ת ערך עילאי. שוחר שלום לכל. מעלה על נס את החירות האחווה והרֵעוּת. רואה בחופש הביטוי את נשמת אפה של הדמוקרטיה. השמאל מוכן לשלם מחיר כבד למען הדמוקרטיה והשלום, לרבות חיים בצל חרמות ונידויים ופגיעה ממשית במדינה שבה הם חיים, והכל, למען הנסיון ההכרחי לחתור לכיוון השלום. לשם כך, השמאל עמֵל לילות כימים, בתום לב ובדם ליבו, במסגרות של אגודות ועמותות ומכונים וקרנות ואירגונים ולא יחדל ולא ישתוק עד אשר יחולל את השינוי המבורך שהוא סיום הכיבוש וישרור כאן שלום לעולמי-עד, לנו ולדורות הבאים אחרינו.

עכשיו אכתוב את אותה הפיסקה בשינוי "שמאל" ו"ערבים":

שנית, הבה נאפיין את הציבור הערבי כפי שהוא מצטייר בעיני עצמו: הציבור הערבי הוא כמובן ציבור משכיל. נאור. דמוקרט. חילוני. ליברל. אוהב אדם. אוהב חיות. דוגל בשיוויון בלי הבדל דת, גזע, מין ונטייה מינית. רואה במאבק על מעמד האשה חשיבות עליונה ובמאבק על זכויות הקהילה הלהטבי"ת ערך עילאי. שוחר שלום לכל. מעלה על נס את החירות האחווה והרֵעוּת. רואה בחופש הביטוי את נשמת אפה של הדמוקרטיה. הציבור הערבי מוכן לשלם מחיר כבד למען הדמוקרטיה והשלום, לרבות חיים בצל חרמות ונידויים ופגיעה ממשית במדינה שבה הם חיים, והכל, למען הנסיון ההכרחי לחתור לכיוון השלום. לשם כך, הציבור הערבי עמֵל לילות כימים, בתום לב ובדם ליבו, במסגרות של אגודות ועמותות ומכונים וקרנות ואירגונים ולא יחדל ולא ישתוק עד אשר יחולל את השינוי המבורך שהוא סיום הכיבוש וישרור כאן שלום לעולמי-עד, לנו ולדורות הבאים אחרינו.

הנה כי כן, אחרי שנוכחים בדמיון הרב בין הערבים לשמאל בישראל, אין מנוס מן המסקנה שאלה נועדו לאלה. אבל הבעייה העיקרית היא שהשמאל נורא מפחד מהערבים… השמאל רוצה "להתגרש" מהם ושיגורו במקום אחר. בִּמְקוֹם המתנחלים הארורים בעיניו. הערבים לא מבינים למה השמאל רוצה להרחיק אותם ולהתרחק מהם… הדבר נותן להם הרגשה של מצורעים… זה מעליב שאנשים כל-כך נאורים לא מוכנים לחיות איתם ביחד על פני כל הארץ של הערבים. והרי הכל כבוש על-ידי היהודים שמתעקשים שלא הכל כבוש… רק מחציתו… בלי חופי הים… בלי ערים מנקרות עיניים השוכנות שם… השמאל רוצה שהערבים יחיו להם עם העיזים ויטו את אהליהם בשדות מרעה בין ההרים כמו שהם רגילים… הכי מעצבן הוא שהשמאל צריך לעשות את המלאכה הזאת… והרי חתן פרס ישראל, הפרופסור זאב שטרנהל, הציע פתרון יוצא מן הכלל – "לרבים בישראל, ואולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזויינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלסטינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצידו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלסטינים משרטטים בעצמם את פרופיל הפיתרון שממילא יושג בעתיד".

כלומר, השמאל "יודע" שאין בפלסטינים אפילו מעט תבונה והם לא רוצים עצות חושָׁי הארכִּי. איזה יאוש! אולי באמת הכל כבוש?