מדינה אחת

אין כבר ערך לעמדות השמאל או הימין בעולמנו הפוליטי. המציאות משתנה לנגד עינינו מיום ליום וכל ההבדלים דוהים ומטּשטשים. כל היהודים, ימין ושמאל ונספחיהם, הולכים ומאבדים את ריבונותם בארץ הזאת – הם מפורדים ומסוכסכים ואינם מסוגלים להציג עמדה מוסכמת שירצו ויוכלו להגן עליה מול כל העולם הערבי. המאבקים הפנימיים התישו אפילו את היכולת הצבאית-מלחמתית להגן על המדינה שהקימוה בדמים רבים. כלומר, כבר היום עומדת המדינת היהודית בסכנת קיום וודאית וקרובה. מאידך, גם הערבים לא יצליחו להקים פה מדינה ערבית ללא היהודים, הן משום שהטלאים בתוכם, קרועים לא פחות מאשר בחברה היהודית, והן משום שהמיזוג בין "מדינה" לבין "ערבית" אינו מוכיח את עצמו  במרחב הזה. אפילו פיתרון כפוי ("שתי מדינות לשני עמים") על-ידי אומות העולם לא יקום ולא יהיה בהיעדר נכונות מקומית מינימלית לכך. אם אין הסכמה כללית בכל צד, לא תיתכן הסכמה בין שני צדדים שאינם מגובשים בתוכם. ואפילו מכריחים אותם, איך וכמה זמן תתנהל ה"הכרחה"?

יהודים ששאפו לקיים כאן מדינה יהודית תחת הכותרת "בית לאומי לעם היהודי" עומדים חסרי אונים נוכח ההכרעה המתחייבת – או מלחמה חסרת פשרות להגנת המדינה היהודית נגד מתנגדיה, או כניעה לתהפוכות הגורל שסופן מי ישורנו.  אפשרות המלחמה על קיומה של מדינה יהודית מתבררת כחסרת סיכוי, משום שבין מתנגדי המדינה היהודית נמנים גם יהודים רבים בעמדות כוח ומפתח בתוך המדינה. גם הערבים חסרי יכולת ממשית להתארגן כגוף אחד למלחמת חורמה נגד המדינה היהודית ולהקים על חורבותיה מדינה ערבית. לעומת זאת, האפשרות של מדינה אחת לכל, לא נדונה כל צרכה. והרי המתיישבים היהודים ביהודה ובשומרון תובעים ריבונות על כל ארץ-ישראל ממערב לירדן, כלומר, סיפוח. גם מנהיגי הערבים אזרחי ישראל חותרים למדינת כל אזרחיה, דהיינו, סיפוח. הרשות הפלסטינית רומזת מזה שנים שבלית ברירה היא תיאלץ לוותר על עצמאות מדינית ותטיל את נטל האחריות על ממשלת ישראל, שזה כמובן יוביל לסיפוח. אפילו אירגוני שמאל קיצוניים יהודיים ממלמלים בחצי-פה  פיתרון של מדינה אחת שמחייבת סיפוח.

זה לא מותיר הרבה ברירות, לא ליהודים ולא לערבים בארץ המדממת הזאת והזמן אינו שוקט על שמריו. מכאן ואילך ייפער חלל שאותו ימלאו תהפוכות הגורל בסיוע התומכים הנ"ל. בהיעדר יוזמה מדינית, מדינת-ישראל תיאלץ בלחץ דעת הקהל העולמית להיגרר –  ברצונה ושלא ברצונה –  לסיפוח מלא של כל השטחים בהם היא שולטת ותהיה חייבת להעניק אזרחות מלאה לכל תושבי הארץ. הרוב הפוליטי היהודי יהיה דחוק ורק למשך זמן מה, אבל לערבים יהיה מיד כוח פוליטי משמעותי להשפיע השפעה ניכרת על דמותה ואופייה של המדינה בחסות הדמוקרטיה הקיימת כיום. אין הדבר רע בהכרח. הפיצולים, הן אצל היהודים והן אצל הערבים, יולידו בריתות פוליטיות מרתקות שיגברו על ההבדלים האתניים. כהמשך טבעי ומתבקש מכך, קיומה של המדינה יתפתח מאליו במשך השנים לכיוון אחר –  לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית ולא חלוקה מדינית ביניהן. החלטת חבר הלאומים משנת 1922 בדבר "בית לאומי לעם היהודי" אינה עומדת במבחן הזמן. הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוכיח עצמו כאוקסימורון המביע דבר והיפוכו. האימרה העקרה "שתי מדינות לשני עמים" תובעת דבר שאי אפשר. מה נשאר? יוזמה ישראלית בכיוון של מדינה אחת יכולה להיטיב עם התוצאה.