מרדכי שלֵו על ישעיהו ליבוביץ'

ישנה אגדה מצוצה מן האצבע שביום "השביעי" של מלחמת ששת הימים, תבע הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' לצאת מיד משטחי יהודה והשומרון. אני טוען שזהו שקר גס שכסילי השמאל אימצו ממדמנת הבְּלוֹף… ראיתי בסרט על ליבוביץ את יהודה מלצר שאני מכיר, מוקיר ומעריך אותו מאוד. יהודה היה מהצנחנים שכבשו את העיר העתיקה בירושלים והוא מעיד שבשלהי הקרבות שלחו את היחידה שלו לרמת הגולן ובדרך החזירו אותם כי " לא היה צורך…" ומתוך הטרנזיסטור הקטן בקע קולו של ישעיהו ליבוביץ – "להסתלק!"… "להסתלק!"…. "שמע", אומר יהודה "אי אפשר לשכוח את זה עד יום מותך!" והוא מוסיף "לא התבלבל לרגע!"

"לצאת! באופן חד-צדדי! מחר בבוקר! ביום השביעי למלחמה!…" מצטט הפרופסור אסא כשר את הפרופסור ישעיהו ליבוביץ'. "ישעיהו ג'" מוסיף אורי אבנרי…"הנביא ישעיהו ג'…"

 

הנה האמת הפשוטה כפי שכתב אותה מרדכי שלֵו:

 

 

מרדכי שלֵו

 

כל מי שקרא את ליבוביץ בעיניים בלתי משוחדות יודע בוודאות גמורה מה היה ייעודו המקורי, שבו בגד וממנו ערק. ייעודו המקורי, הראוי להערכה, היה לנהל מאבק על עיצובה של מדינת ישראל כמדינת הלכה, תוך כדי עיצוב מהפכני חדש של ההלכה עצמה. זה היה אמור להיות מפעל אדירים, וכדי להתייצב בראש המאבק הזה היה צורך בכישורים רב-תחומיים, במישורים רבים ושונים, ובראש ובראשונה במישור הפילוסופי, התיאולוגי, המדעי, המסורתי והחברתי, שכולם, אם כי חלק ניכר מהם רק בכוח, עמדו לרשותו.

לליבוביץ לא היה אומץ לב לנהל את המאבק הנורא הזה, וכשהגיע הרגע לפתוח בו – הוא ערק ממנו.

גולת הכותרת של עריקה זו היתה הסכמתו לשמש כעורך "האנציקלופדיה העברית", עריכה שסתמה את הגולל על מפעלו המקורי שבו טרם התחיל. היא היתה בזבוז אדיר של כוחותיו, ולא הביאה לשום תוצאות מיוחדות במינן בתחום האנציקלופדי, אם להשתמש בלשון המעטה.

על עריקה זו לא יכול היה לסלוח לעצמו כל ימי חייו, וכדי לברוח מרגשות האשמה שרדפו אותו בלי הרף על בגידתו בייעודו, לא חדל כל ימיו מלתקוף אחרים, כשהתוקפנות כלפי הזולת מהווה תחליף זול לקונפליקט הפנימי. הדוגמא הטובה ביותר שאפשר להביא לכך היא המאבק שנטל על עצמו בשנים האחרונות נגד מה שהיה קרוי בפיו "רצח ילדים ביהודה, שומרון ועזה".

מעולם לא מצא לנכון להתייחס, לפחות ככל שידוע לי, לטענה שמדיניות מנהיגי האינתיפאדה בכל הדרגים היתה להציב במכוון ילדים אל מול פני ההיתקלות, או לפחות לא למנוע בעדם מלהימצא שם, מתוך ידיעת הרגישות המיוחדת של דעת הקהל הישראלית והעולמית למותם. איני אומר שמלחמתו של ליבוביץ בנושא זה היתה משוללת כל בסיס לחלוטין, אך העובדה שהוא עצמו היה מוכן ללחוץ את ידיהם של אלה שכינה אותם "נאצים רוצחי ילדים", והסכים לקבל מהם את הפרס היוקרתי ביותר של "המדינה הנאצית הרוצחת" – מעידה בבירור על כך שהוא עצמו לא התייחס להאשמותיו במלוא הרצינות.

והנה, מול עמדותיו בנושא זה קיימת כאבן שאין לה הופכין העובדה, שבמרכז עולמו הרוחני של ליבוביץ עומד רצח ילד – הלא הוא סיפור העקידה, שליבוביץ היה מלא אותו על כל גדותיו. לפי ליבוביץ, כל חמישים הפרקים של ספר "בראשית" אינם אלא סיפור מסגרת לעשרים ושניים הפסוקים של העקידה. כשקוראים את ליבוביץ על העקידה, כמעט שוכחים שבסיפור העקידה עצמו הקורא יודע כבר לפני התחלת הסיפור ולאורך הסיפור כולו שיצחק לא יירצח; היינו, שהרצח שלא בוצע, הקרבן שלא הועלה הוא אחד היסודות המרכזיים של הסיפור שבלעדיו לא ניתן כלל להבינו, שהרי הפרק מתחיל במלים: "ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נִסָּה את אברהם…"

את ליבוביץ מעניין בעיקר הרצח עצמו, כביטוי להכרה שעבודת האל היא מעל המוסר, ושאין להתחשב בשום גורמים הומניסטיים כשהמדובר בעבודת האל.

כך קורה שבמישור המוסרי-חברתי מתייצב ליבוביץ בראש המאבק נגד רצח הילדים, ובמישור הפילוסופי-דתי הוא מתייצב בראש המאבק בעדו. ואם נביא בחשבון את העובדה שיש היום כמה רבנים בארץ שחושבים כמו ליבוביץ, שבעבודת השם, הכוללת אצלם גם את ההתנחלויות, יש להעדיף את הצד האלוהי על כל ערך הומניסטי, נבין שאין כל קושי לדלג משיקוליו שלו לשיקוליהם שלהם, וליישם את השקפותיו במישור הפילוסופי-דתי למסקנותיהם במישור המוסרי-חברתי, אף בלי לעסוק בסיפור העקידה דווקא.

באמצעות המאבק נגד מה שנראה לו כרצח ילדים במישור הפוליטי-מוסרי, מנהל אפוא ליבוביץ את מאבקו נגד עצמו ונגד השקפותיו המעוררות חלחלה במישור הפילוסופי-דתי. במישור זה ליבוביץ הוא רוצח הילדים האמיתי, שהרי הוא מזדהה בהתלהבות שאין למעלה הימנה עם מי שמזניח כל ערך אנושי כדי לקיים את הצו האלוהי העליון, שבמקרה זה הוא לא פחות ולא יותר אלא רצח ילד.

זוהי רק דוגמא מקוצרת לכך שתוקפנותו של ליבוביץ היא במידה מכרעת פרי קוצר יכולתו ליישב את סתירותיו הפנימיות. לליבוביץ לא היה אומץ לב להתייצב פנים-אל-פנים מול קונפליקטים פנימיים. את מאבקיו עם עצמו הטיל תמיד החוצה. פתח חזית אחר חזית, כשהחזית העיקרית, החזית הפנימית, נשארה פרוצה ומוזנחת. ברגע שחש בסתירה מבפנים – עבר מיד להתקפה כלפי חוץ.

זוהי הסיבה לכך שלמרות סגולותיה הנדירות של כתיבתו והבהירות הנפלאה של מחשבתו, לא עלה בידו מעולם לבנות בניין שיטתי של הגותו ודעותיו, והוא אנוס לבטל חלק גדול מזמנו על חזרה אינסופית כמעט על עמדות מנוגדות שביטא בעבר, ולשאת על גבו את סתירותיו בלי לראותן, במקום להתמודד איתן התמודדות של אמת.

***

ב"הארץ" מיום 21.8.1994, מלפני עשר שנים, תחת הכותרת המרשימה "קבורת הרוח", מעלה אחד הכותבים על נס את ישעיהו ליבוביץ כ"איש שהתואר נביא ראוי לו אולי יותר מכל איש אחר בתולדותיה" (של מדינת ישראל). "מאז היום השביעי של מלחמת ששת-הימים, היה ליבוביץ למצפון הלאומי במלוא מובן המלה. כשכולם עוד יצאו במחול השיכרון הלאומני, ליבוביץ קרא את המפה המוסרית. אמיתות שהיו כיום לנחלת הרוב השפוי בארץ, בדבר ההשחתה  שבכיבוש ובזכות הלגיטימיות של העם השכן להקים לעצמו בית לאומי בצד הבית הלאומי היהודי, נשמעו מפי ליבוביץ כבר בבוקר שאחרי. אחוזי תזזית משיחית לאחר הניצחון המשכר, גינו אותו אז כמעט כולם על השתלחויותיו משביתות השמחה".

ומה באמת אמר ליבוביץ ב"בוקר שאחרי" ו"ביום השביעי" למלחמה? בחודש שבו ארעה המלחמה, יוני 1967, התראיין ליבוביץ למוסף "הארץ" אצל סילבי קשת, ובקטע המכריע של הראיון היה הוא השואל והמשיב גם יחד:

"השאלה היא: אחרי שעשינו את הדבר המוצלח הזה (כלומר, את המלחמה; מ.ש.) מה הלאה?" ותשובתו, עד כמה שהיא נוגעת להווה ולעתיד: "אני מודה ומתוודה: אינני רואה מוצא".

ליבוביץ אינו אומר: על ממשלת ישראל לסגת מיד מרצונה הטוב ובאורח חד צדדי, מטעמים מוסריים, חברתיים, לאומיים או מדיניים, מכל השטחים שכבשה במלחמה, כפי שתבע לאורך שנים רבות לאחר מכן. הוא אינו אומר אפילו: על ממשלת ישראל להציע מיד לערבים משא-ומתן והסכמי שלום תמורת נסיגה מן השטחים, או מרובם המוחלט, כפי שגרסו רבים אחרים מיד לאחר המלחמה. גם פתרון של הקמת מדינה פלסטינית הוא שולל (ר' להלן), והוא "רחוק מהאשליות של אורי אבנרי וחבריו". כל מה שהוא אומר, לגבי ההווה והעתיד, הוא: "אינני רואה מוצא"!

אם מישהו חושב שנפלה כאן טעות, או אי-הבנה, יקרא את סיכום עמדתו של ליבוביץ, מפי ליבוביץ עצמו, בגוף ראשון ובאותו ראיון ממש: "באשר למצב עכשיו: אינני יכול לבוא בטענות אל שום אדם, כי אינני רואה שום מוצא. לו היו אומרים לי: בוא להחליט, הייתי נשאר חסר עצה".

במלים אחרות: לא זו בלבד שאין ליבוביץ מוכן ב"בוקר שאחרי" ו"ביום השביעי למלחמה" למלא את תפקיד ה"נביא" או "המצפון הלאומי" שהועידו לו לאותם ימים, אלא שאפילו היה מתבקש לעשות זאת, לא היה יודע מה לעשות ואיזו החלטה לקבל. דווקא בשלבים מוקדמים אלה שלאחר המלחמה – שאת עמידתו הנחרצת בהם מעלים על נס מעריצי ליבוביץ – אין מדובר במורה-דרך אלא באובד-דרך, לא כגדול העצה אלא כאובד-עצות.

צריך להוסיף כי בנקודה זו איני אומר את הדברים כלל בגנותו של ליבוביץ. אדרבה: דבריו בשלבים אלה מרשימים בכנותם, על דרך "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" של ברל כצנלסון, מה גם שהוא מוכן גם להסביר את גורמי מבוכתו.

"אם נבלע אפילו חלק ניכר ממה שכבשנו, הרי נהיה חלשים לאין ערוך. עוד מיליון ערבים יערערו את כל יסודות קיומנו. מצד שני, אם ניסוג מרצוננו הטוב, זה בלתי אפשרי". כך במפורש! "בלתי אפשרי"! ולא משום שהממשלה או העם באיוולתם אינם רוצים, כביכול, לסגת, בעוד שליבוביץ רוצה, שהרי "באשר למצב עכשיו אינני יכול לבוא בטענות לשום אדם".

ליבוביץ שולל ביום השביעי פתרון של מדינה פלסטינית, בנימוק ש"בעיני כל האומה הערבית הם יהיו קוויזלינגים", ובכלל איננו רואה כל סיבה שתמריץ את הערבים להגיע איתנו להסדר כלשהו. עם זאת, כאמור, "אני רחוק מהאשליות של אורי אבנרי וחבריו".

רק בדבר אחד בטוח ליבוביץ באותו זמן, ורק אותו אינו מרפד בשום "אולי" ו"אינני בטוח": "אילו חיינו חיים של עם נורמלי ב-18 השנים האחרונות (למשל, על-פי ליבוביץ במקום אחר, אילו לא היינו עושים הפלות; מ.ש.), היינו היום מיליון נפש יותר, היינו יכולים לבלוע מיליון ערבים יותר. בעוד עשר שנים הם יהיו הרוב".

אינני בטוח שזוהי בדיוק "המפה המוסרית" שאותה קרא ליבוביץ לבדו באותו זמן, "כשכולם עוד יצאו במחול השיכרון הלאומני" והיו "אחוזי תזזית משיחית לאחר הניצחון המשכר".

***

בהזדמנות זו כדאי לבחון מי בדיוק היה "אחוז תזזית" לאחר "הניצחון המשכר" ובמה בדיוק עסק ליבוביץ באותם ימים.

"אחרי שנכבשה העיר העתיקה" סיפרה לימים רעייתו של ליבוביץ, "הוא הלך לשם מיד לראות את העיר… היה הולך לשם ביום ובלילה, שוב ושוב". ולא רק מפני שבימים עברו היה ממפקדי ההגנה בעיר העתיקה ורצה לראות היכן לחם, אלא משום "שהיה נרגש עד לדמעות, כמו ילד קטן, מכך שהעיר העתיקה בידינו" (על-פי דליה שחורי, "הארץ", 21.8.94).

ובכן, כשכולם בכו – גם הוא בכה. כשכולם רצו, גם הוא רץ. ולא רק כמו כולם אלא הרבה יותר מכולם, שהרי כולם רצו בימים והוא רץ בימים ובלילות; כולם ראו וחזרו למקומם, בעוד שהוא הלך "שוב ושוב". כולם היו נרגשים אבל הוא היה נרגש "כמו ילד קטן". מי היה אפוא אחוז "תזזית" שאינה בת כיבוש? "לא אפשר היה לעצור אותו", מסכמת רעייתו, וברור שהדברים נאמרים לשבחו ולא לגנותו.

אמנם כבר אז אמר על הכיבוש: "זה לא טוב, זה מראית עין, זה יגרור אותנו לצרות". אבל איך יכלה העיר העתיקה להיות "בידינו" בלא "כיבוש"? אותה אמביוואלנציה טבעית מאוד ומובנת מאוד בראיון ניכרת גם כאן.

אכן, לא רק מיתוס הנביא ומורה הדרך לאותם ימים הוא המצאה של חסידי ליבוביץ, אלא גם המיתוס של יחיד מול "כולם" לאותה תקופה, הוא בדיה מכוערת שהוא עצמו יזם.

כחודשיים אחרי תום מלחמת ששת-הימים כתב עמוס עוז בעיתון המפלגה השלטת, "דבר": "אמנם אין לסגת ללא הסכם שלום יציב ומבוסס. חודש, שנה או דור יהיה עלינו לשבת ככובשים במחוזות אשר לבנו יוצא אליהם בשל המטען ההיסטורי, ובלבד שנזכור: ככובשים. ובאין ברירה. וכאמצעי לחץ לקירוב השלום… אפילו כובשים, אשר הרחיקו לכת בדרך הדיכוי הרבה מעבר למה שמוכן ומסוגל משה דיין, ישבו ברוב המקומות על קוצים ועקרבים עד שנעקרו… גם כיבוש בלית-ברירה הוא כיבוש משחית, וגם כיבוש ליבראלי והומאני ונאור הוא כיבוש".

הנה כל התורה כולה, לטוב או לרע, כולל "הכיבוש המשחית", מאותם ימים שלאחר "הניצחון המשכר", ומבלי שעמוס עוז, וכמוהו גם אורי אבנרי, יהושע אריאלי, א.ב. יהושע, פנחס לבון, מאיר פעיל, פנחס ספיר, לובה אליאב, יצחק בן-אהרון ורבים אחרים (הסדר מקרי בלבד) היו זקוקים בכל מובן שהוא לישעיהו ליבוביץ כדי להגיע אליה, לא כל שכן שרבים מהם הגיעו אליה לפניו, בימים שלא ידע עדיין מה להחליט, ואף סרב לחתום על כרוז הקורא לנסיגה ללא תנאי.

זאת ועוד, ב-1988 כתב ליבוביץ ב"פוליטיקה" (גליון 20): "ביום השביעי היה עלינו להחליט והיה בידינו להחליט – אם המלחמה ההיא היתה מלחמת מגן או מלחמת כיבוש; ואנו החלטנו לאחר מעשה שהיא היתה מלחמת כיבוש, והחלטנו לאכול את פריה".

לא לחינם מזנקות לתודעתו של ליבוביץ, בזו אחר זו, מלים משורש (ה)חלט, בשעה שהוא מנסה לשחזר כביכול את אשר אירע "ביום השביעי", אותו זמן שבו, כזכור, דווקא הוא לא היה מסוגל להחליט. וראה זה פלא: עשרה ימים לפני שליבוביץ התקשה להחליט, כבר החליטה הממשלה! והיא החליטה להחזיר את כל סיני ואת כל רמת הגולן למצרים ולסוריה בתיקוני גבול שייקבעו במו"מ – אם אך יאותו הערבים לכרות עם ישראל הסכמי שלום.

הווה אומר: הממשלה כבר החליטה על נסיגה טוטאלית מרוב רובם של השטחים (פה אחד, ובתמיכת השר מנחם בגין, ראה יצחק רבין בספרו "פנקס שירות"), עוד בימים שליבוביץ חשב שנסיגה היא בלתי אפשרית! דרושה אפוא חוצפה שלא תתואר, גסות רוח שאין למעלה הימנה, יצר כזבים בלתי נלאה כדי להאשים את מדינת ישראל בכך ש"ביום השביעי" החליטה שהמלחמה היתה מלחמת כיבוש ולא מלחמת מגן!

לא בלבד שהממשלה לא היתה זקוקה בימים ההם לעצותיו ולהדרכתו של "המצפון הלאומי", שהיה עסוק בריצות נלהבות ביום ובלילה לעיר העתיקה, אלא שהממשלה הקדימה אותו לאין שיעור, ומה שעשתה עשתה בלי קשר לדעותיו, שהוא עצמו עדיין לא ידען.

היכן נשמע כדבר הזה שמדינה, שלפי עדות תוקפיה נחרץ גורלה לג'נוסייד במלחמה יזומה שכפו עליה מכל העברים, תהיה מוכנה להחזיר למשמידיה-בכח את רוב עמדות ההתקפה שלהם, שבוע ימים לאחר נצחונה? במקום להעלות על נס (ברוח תפיסתו המאוחרת) את עמדתה של מדינה זו ביום השביעי, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מדינית, ולגנות את עמדת אויביה שהספיקו לדחות את כל הצעות הנסיגה-תמורת-שלום שלה – עוד לפני שליבוביץ התראיין לסילבי קשת – מעליל עליה ליבוביץ עלילה נתעבה שאין לה שחר.

אפילו נניח שב-1967 לא ידע ליבוביץ על החלטות הממשלה, ודאי שידע עליהן בשעה שחזר על העלילה שלו במאמר הנ"ל ב"פוליטיקה", ובעקיפין גם בשיחותיו עם מיכאל ששר (1988) שאף העז לקרוא לפרק הראשון בספרו בשם "היום השביעי", יום שהוא לדיראון עולם לליבוביץ ולתפארת מדינת ישראל דווקא לפי תפיסתו!

היכן יליט אפוא ישעיהו השני את פניו לאחר שעלה למרום, כאשר יפגוש בו שם ישעיהו הראשון ויאמר לו: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר".

ואם יטען מישהו שהצעותיה המדהימות והנדיבות של ממשלת ישראל ביום השביעי הופנו לסוריה ולמצרים אך לא לפלסטינים, עליו לזכור כי מדינת ישראל כבשה את יהודה ושומרון לא מידי הפלסטינים אלא מידי ירדן, וכל ניסיון של ישראל להמריד את הפלסטינים נגד ירדן ולהקים להם מדינה משלהם היה הופך אותם אז לקוויזלינגים בעיני האומה הערבית, כפי שטען ליבוביץ עצמו בראיון עם סילבי קשת. כנגד זה הפנתה ישראל למלך חוסיין הצעות רבות, שתכליתן היתה להחזיר לשלטונו את רובה המכריע של האוכלוסיה הפלסטינית, וכן גם את הרוב המכריע של שטחי יהודה ושומרון.

הגורם היחיד לכך ש"ביום השביעי" לא נפתח מו"מ לשלום בין ישראל לערבים היתה התביעה הערבית לנסיגה ללא תנאי וללא הסכמי שלום כלשהם! את זאת ידעו היטב גם ליבוביץ גם ששר ואחרים, ודווקא משום כך נעשו שותפים לקנוניה להעלים את מחדלי ליבוביץ ביום השביעי (מחדלים בעיניהם, כמובן), על-ידי עלילות-שווא על הממשלה. למותר להוסיף שאיני עוסק כלל בשאלה אם המדיניות הכוללת של הממשלה, אז והיום, היתה או הינה נכונה.

רק לאחר הסירוב הערבי הטוטאלי שאין אחריו כלום החלו עמדות הממשלה להתקשח בהדרגה, בבחינת "אם כבר אז כבר", ורק אחרי סירוב זה, ממש כפי שקרה במלחמת העצמאות, ניתן מקום לראשית ההתנחלויות ולשינוי מעשי במדיניות.

***

את הראיון עם סילבי קשת השמיט ליבוביץ מספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", על אף שהבטיח ב"פתח דבר" כי "לא העלים ולא מחק או שינה פרטים שלא נתאמתו ושיפוטים שנתגלו כמוטעים". בהתאם להשקפותיו החדשות נבדל ליבוביץ מן הרוב המכריע של המצדדים בפינוי, ואפילו בפינוי מוחלט של "השטחים", בכך שרוב זה, חרף נכונותו המוצהרת והכנה להחזיר את רוב רובם של "השטחים", ביקש בכל זאת להחזיק בהם כקלף מיקוח עד להשגת הסכם שלום, וכאמצעי כמעט יחיד להשגתו, בעוד ליבוביץ, לאחר שנתיישבה עליו דעתו, לא תלה את הנסיגה בשלום.

אחת ההנמקות כבדות המשקל ביותר שהשתמש בהן ליבוביץ בהמליצו על פינוי חד-צדדי של ישראל מן "השטחים", ללא התניה בהסכם שלום, היתה נבואתו, שעליה חזר בנוסחים שונים וזהים פעמים לאינספור; ש"אין סיכוי לשלום כזה היום ובעתיד הנראה לעין" ("יהדות" 418) ובמקום אחר: "יש להניח שאין בכלל סיכוי לשלום ישראלי – ערבי בעתיד הנראה לעין, וזאת ללא קשר לשטחים" (ליבוביץ, "אמונה, היסטוריה וערכים, 225).

בראיון אחר עם סילבי קשת, ב"הארץ", 21.3.69, ניסח זאת ליבוביץ כך: "נקודת המוצא שלי שאינני רואה סיכוי לשלום ישראלי – ערבי בעתיד הנראה לעין, מה שנעשה ומה שלא נעשה. אני משתדל לחשוב על הדבר הזה כאילו הייתי מנהיג ערבי. לא הייתי מסכים לשום שלום. זה הנורא במצבנו. אין לנו שום פיתיון לשלום… ולהם אין דבר להפסיד וסיכוי להרוויח הכל. לא היום, בעוד 10 – 15 שנה".

ליבוביץ לא היה זקוק ל-10 -15 שנה כדי לחזות בהתבדות טוטאלית של נבואותיו, שהרי שנה אחת בלבד אחרי שאמר את הדברים הללו כבר הציע לנו סאדאת, מנהיג המדינה הערבית המאוכלסת והחזקה ביותר באותם ימים, הסכם שלום, וזאת על-פי עדותו של ליבוביץ עצמו, המספר בהתרגשות עצומה למיכאל ששר על "הצעת שלום מפורשת של סאדאת ב- 1970" (מיכאל ששר "ישעיהו ליבוביץ – על עולם ומלואו" עמ' 18, וחוזר על כך בעמ' 24) בלי להזכיר כלל את נבואתו.

בניגוד גמור, אם כן, לפסיקתו של ליבוביץ, התברר תוך שנה אחת בלבד שברשותנו פיתיון אדיר לשלום ושמו שטחים, ושבזכות פיתיון זה הוצע לנו שלום על-ידי מצרים ב- 1970, אך ורק משום שלא שמענו לנבואות השקר ולעצות האבדון של ליבוביץ ב- 1969, ולא פינינו את סיני ואת יתר השטחים באורח חד-צדדי, "וללא כל קשר לשלום", כפי שדרש בכל תוקף ובשצף קצף.

אמנם השלום, הפינוי והפירוז מומשו רק כעשר שנים לאחר מכן, כאשר הסכים בגין למה שדחתה גולדה, אשר סברה כליבוביץ ששלום אינו ניתן להשגה, ללא כל קשר לשטחים, והסיקה מכך מסקנות הפוכות.

הסייג היחיד שהיה ליבוביץ מוכן להציב לנבואותיו אלה, ורבות כיוצא בהן, היה ש"הפסקת מצב המלחמה… תיתכן רק על בסיס שארבע המעצמות (על כל פנים, ארה"ב וברה"מ) יכפו על שני הצדדים… ("יהדות" 425  ובמקומות נוספים), אם הן תבואנה לידי הסכם ביניהן". הסכם כזה בין בין ארה"ב לברה"מ נראה לליבוביץ תנאי מוקדם, חיוני והכרחי לכל שלום ישראלי – ערבי. הוא גילה אפוא עיוורון מוחלט לא רק לגבי עצם האפשרות של השגת שלום עם ערבים, אלא גם לגבי הנסיבות שבהן הסכמים מעין אלה עשויים להתבצע.

נבואותיו בנושאים אלה התמוטטו כבניין קלפים בזו אחר זו: הסכם השלום הישראלי – מצרי לא זו בלבד שלא הושג כתוצאה משיתוף אמריקאי-סובייטי, אלא שהושג מאי-שיתוף כזה, על אפה ועל חמתה של ברה"מ, שטרם התפוררה אז ונלחמה בהסכם זה בכל כוחה.

אילו היו השטחים מפונים לפני כן – ללא קשר לשלום, כפי שהציע ליבוביץ – היה המו"מ מתנהל היום, אם בכלל(!) לא על שכם וחברון, כי אם על רמלה ולוד ויפו ועכו. הוא הדין בשינויים המתאימים, הן לגבי סוריה והן לגבי לבנון התלויה בה. אמת הדבר, שליבוביץ חזה את האפשרות של מרי ערבי ב"שטחים" אלא שגם בכך קדמו לו רבים כגון עמוס אילון, עמוס עוז ואחרים שנזכרו לעיל.

***

בשתי הפונקציות "הנבואיות" שלו כחוזה וכמנחה נכשל ליבוביץ כישלון חמור, ולא רק לגבי תהליכים חיצוניים אלא גם לגבי תהליכים פנימיים. הרי כבר במארס 1968 קבע ליבוביץ, בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי "תוך זמן קצר… המדינה השלטת על אוכלוסיה עוינת של מיליון וחצי, שני מיליון זרים תהיה מדינת ש"ב, עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור ועל המשטר הדמוקראטי".

הבה נניח לליבוביץ לפסוק אם נבואתו זו נתגשמה או לא: "…בגלל זה אני מתנגד בחריפות, כשאני שומע לפעמים טענה מאורחים מחו"ל שישראל היא מדינה פשיסטית. אני אומר להם: ראיתם מדינה פשיסטית שיש בה עיתונות חופשית וחופש דיבור?" ("ישעיהו ליבוביץ – על עולם ומלואו)".

קרה בדיוק ההיפך ממה שניבא ליבוביץ. מדינת ישראל כיום לא זו בלבד שאינה מדינת שב"כ, אלא שכאשר סרח השב"כ, ואין שב"כ בעולם שלא סרח, פעלו הדרגים המשפטיים והמדיניים מעל ומעבר למקובל במקרים כאלה גם בארצות דמוקראטיות, ותיקנו את התקלות החמורות בלא כל חשש מפני מרד או הפיכה, ועד כדי סיכון אינטרסים בטחוניים עליונים של המדינה, שאמנם נפגעו קשות.

יתר על כן: כשהוכחה חברותם של צעירים יהודים במדינת ישראל בארגונו של נאיף חוואתמה, שביצע בדם קר ובמתוכנן את רצח ילדי מעלות כשהיו נתונים בידיו, שנים רבות לפני הפראות הצ'צ'נית של זמננו, הם קיבלו עונשים מצחיקים בהשוואה למקובל בכל מדינה דמוקראטית אחרת, וחזרו להסתובב ב"מדינת הש"ב הנאצית" חופשים ומאושרים (בכינוי "מדינה נאצית" השתמש ליבוביץ במפורש בראיון עם יותם ראובני ב"ידיעות אחרונות 5.2.88 . לקראת קבלת פרס ישראל, טען בטלויזיה כי לא היו דברים מעולם).

זאת ועוד: כשליבוביץ עצמו קרא לאזרחים "לאחוז בנשק" ולחיילים "להתנגד באלפיהם להוראות מפקדיהם כשנשק בידם", ואף הורה לקצין צעיר, כפי שהוא עצמו מספר בגאווה למיכאל ששר (מיכאל ששר בספרו – "ישעיהו ליבוביץ על עולם ומלואו, עמ' 20): "תנסה לארגן מרד במשטר הקיים… לך וארגן את המרד!", לא זו בלבד שלא נעצר, כפי שנעצר למשל באנגליה הדמוקראטית למהדרין מלומד לאין שיעור גדול ממנו, ואף ישיש ממנו באותו פרק זמן (ברטראנד ראסל) על עבירות ציבוריות פחותות מאלה בהרבה, אלא שלפי הודאת ליבוביץ עצמו, כל שערי העיתונות, הרדיו והטלויזיה של המשטר, שנגדו הוא קורא לקציני צה"ל לארגן מרד, המשיכו להיות פתוחים לפניו ללא הגבלה.

***

"מלחמה? לא תהיה שום מלחמה. בוש לא יעז לצאת למלחמה, כי העם האמריקאי לא רוצה במלחמה ובעלי הברית בפירוש מתנגדים… דבר אחד ברור: מלחמה לא תהיה" (ראיון עם ליבוביץ ב"על המשמר", ינואר 1991).

"ברור"! על סף מלחמת המפרץ היה ברור לליבוביץ, בפסקנות שאין למעלה הימנה, שמלחמה לא תהיה. בתקופות שקדמו לשתי הצעות השלום של סאדאת היה ברור לו באותה פסקנות ששלום לא יהיה! בימים שלפני עליית למעלה  ממיליון יהודים מברה"מ היה ברור לו ש"אפסו כל סיכויים לעלייה יהודית גדולה", שכן "אפסה היהודיות", ובלא יהודיות, לפי ליבוביץ, אין עלייה. ומי עלה לארץ לאחר נבואה זו? דווקא הציבור היהודי הרחוק ביותר מכל "יהודיות" בעולם כולו!

על סף מלחמת ששת-הימים התנבא ליבוביץ שנפסיד במלחמה. שכן "הצבא הוא לא צבא" (על-פי דליה שחורי, מפי פרופ' ישראל תא-שמע, "הארץ, 21.8.94). דבר זה לא הפריע לו כלל לתאר אחרי שבועיים-שלושה את המלחמה כ"מלחמה מפוארת", שעליה מגיעה "תהילה היסטורית".

אם נחזור שוב למלחמת המפרץ הראשונה, הרי בנוסף על נבואתו שצוטטה כבר לעיל, זכינו בנבואה נוספת. יומיים-שלושה לפני שנחתו הטילים הראשונים בתל-אביב רבתי ועשרות בתים קרסו תחתיהם, הודיע ליבוביץ בראיון ל"הארץ": "אני חוזר ואומר: אינני רואה שום חשש שישראל תותקף. אני לא ראיתי עד היום שסדאם עשה איזו שהיא פעולה נגד ישראל".

מה נאמר ומה נדבר? ממש אינדוקציה מתימטית! ובכן: לא "סבירות גבוהה" ולא "סבירות נמוכה", אלא חד וחלק: "שום חשש"! ולא עוד אלא ש"אני חוזר ואומר"!, בחינת "אמן אני אומר לכם" של אותו אדם. איך אומר מפיסטו לפאוסט במטבח המכשפה?

"מה גדל אושרו של הקוף הדל

   אילו יכול לשחק בגורל"

כשהציטטה מובאת כאן לא כלפי ליבוביץ, אלא כלפי כל אישיות כריזמאטית מסוגו, שככל שמרובים מחדליה כן גדל והולך הביטחון בה מצד מעריציה. זוהי בעצם ההגדרה הטובה ביותר של אישיות כריזמאטית בדורנו, ואין להכחיש כי ליבוביץ היה האישיות הכריזמאטית האחרונה במדינת ישראל – כשמדובר במישור הנגלה.

אכן, מעריצי ליבוביץ הצליחו לרקום סביבו לא רק מיתוסים אלא גם אתוסים. על-פי אתוסים אלה כל אדם חייב בכבודו של ליבוביץ, ואין ליבוביץ חייב בכבודו של שום אדם. כך הופכים יריבי ליבוביץ בפיו לא רק לנאצים ופשיסטים, אלא גם לשרצים, בהמות, נבלים, חוליגאנים, פילגשים, עמי-ארצות, מקרים אבודים ועוד ועוד.

מפי ליבוביץ מוכנים מעריציו לשמוע שווענונו הוא "חלאת המין האנושי" משום שהתנצר; רות בלוי היא תפארת המין האנושי משום שהתגיירה; סימון וייל אינה שום דבר מלבד "סתם משומדת", אף שאפילו לא השתמדה; הפסיכואנליזה היא אפס מוחלט ואינה אלא עיסוק יהודי, שהיהודים מרבים לעסוק בו משום שמרוויחים בו המון כסף; את באך יש לשנוא משום שכתב מוסיקה נוצרית והנצרות היא אנטישמית, בעוד שאת וואגנר (אבי אבות הפתרון הסופי באנטישמיות המודרנית!) מותר לאהוב, שכן בלאו הכי כל גוי גדול היה אנטישמי. מה שכחנו? "היטלר הוא האישיות הגדולה ביותר בכל ההיסטוריה האנושית ששינאת היהודים שלו היתה… כנה" ולדעתו, אילו נתפס אסור היה לשופטו.

את כל זאת, בנוסף על השקרים המהותיים שהם בלב לבה של משנת ליבוביץ בולעים חסידיו (שהם ממלח הארץ) ושותקים. ללמדך, כי מי שחושב שהצורך בבאבא סאלי בנתיבות הוא יותר גדול מן הצורך בבאבא ליבוביץ בהר-הצופים וברמת-אביב – טועה טעות מרה.

***

חסיד שוטה מסוג אחר הוא אבי שגיא, השולט היטב בפילוסופיה, אך לא התחיל אפילו להבין את ליבוביץ. שגיא קובע בצדק שבמשנת ליבוביץ "צו האל הוא הערך המוחלט היחיד במערכת הערכים של המאמין, ולפיכך גובר הוא על שאר הערכים". מאידך הוא טוען שהמהפכה הגדולה שחולל ליבוביץ בהגות היהודית מתמצה בכך ש"הציע הגות של מחויבות דתית, שאינה נשענת על בסיס מטאפיסי כלשהו"! שגיא מעז לסיים את תגובתו בלי שהוא מציג בכלל בפני הקורא את השאלה האלמנטארית, שמבלעדיה כל ההבחנות האלה, כשהן באות זו בצד זו, הן קשקוש בעלמא. והשאלה היא כיצד יכול צו האל לגבור על כל ערך אחר כשאין אל? כי מה פירוש "מחויבות דתית, שאינה נשענת על בסיס מטאפיסי כלשהו"? מחויבות כזאת אין פירושה אלא מחויבות כלפי אל שאינו קיים, שהרי אין מקום במשנת ליבוביץ לשום אל המעורב במידה כלשהי בטבע או בהיסטוריה.

כיוון שנקודת המוצא של שגיא בדיונו היתה נושא העקידה, הבה ניישם את דבריו לנושא זה, ונאמר בפה מלא: אם מחויבותו הדתית של אברהם לרצוח את יצחק "אינה נשענת על בסיס מטאפיסי כלשהו", אברהם הוא פשוט פסיכופט. במקרה כזה, לא האל הוא המצווה על אברהם לרצוח את בנו, אלא חלק אחד של אישיותו של אברהם מצווה על חלק אחר של אישיותו לבצע את המעשה. במשנת ליבוביץ, ודווקא במשנת ליבוביץ, שום אפשרות אחרת אינה קיימת.

עכשיו יבין הקורא מדוע התעקשתי כל-כך להשוות את רצח הילדים שנגדו לחם ליבוביץ במישור הפוליטי-מוסרי עם רצח הילד שהוא מעלה על נס במישור הפילוסופי-דתי, וזאת משום שהואיל ובמשנת ליבוביץ, כפי שקבע בצדק שגיא, אין המחויבות הדתית נשענת על בסיס מטאפיסי כלשהו, הרי שרק במשנה זו, ודווקא במשנה זו, לא יכול להיות שום הבדל בין רצח ילד על פי צו אל ובין רצח ילד שלא על פי צו אל. בין כך ובין כך האל חסר משמעות.

בדומה לכך, אם קיומו המטאפיסי והבלתי תלוי של הגורם שממנו באות המיצוות אינו בגדר "עובדה", ההבחנה בין מצַווה למצֻווה היא הטעייה ואונאה. בהעדר הבחנה כזו כל שיטת ליבוביץ (לא שיטות אחרות) מתמוטטת כבניין קלפים.

כל הבעיות האלה נדונות בהרחבה במאמרי ב"שלילה לשמה" וב-"סימן קריאה" 19, ודיון קצר זה הוא הוא רק בבואה לכך שהעובד את אלהים לפי שיטת ליבוביץ מעמיד את השקר במרכז עולמו. אין כאן שום "פאראדוקס." זוהי פשוט תועבה.

***

"איך כותב יהודי חי וקיים על יהודי שאינו חי וקיים?" – זוהי הכותרת המתנוססת בראש תגובתו של פרופסור איליה ליבוביץ ("הארץ", תרבות וספרות – 28.1.2000) לשלושת מאמרי "באג אלפיים" ("הארץ", תרבות וספרות – 7, 14, 21 לינואר 2000). הבה אראה לפרופסור איליה ליבוביץ כבקשתו, "איך כותב יהודי חי וקיים על יהודי שאינו חי וקיים", ואני מתכוון לישעיהו ליבוביץ עצמו, בשנות השמונים של המאה העשרים, על דוד בן-גוריון שהלך לעולמו בשנות השבעים של אותה מאה:

"מה שמופיע בעולם כדת היהודית הרשמית – זו פילגש המוחזקת על-ידי השלטון החילוני, ומה שנקרא הממסד הדתי – אינני נמנע להגיד זאת בפומבי – הוא הסרסור של הזונה הזאת וזה מה שרצה דוד בן-גוריון".

ומכיוון שמשה דיין נחשב על-ידי רבים לממשיכו של בן-גוריון, ואף הוא היה אז "יהודי שאינו קיים" כמו בן-גוריון, שהרי דיין הלך לעולמו ב- 1981, זכה אף הוא למילה טובה מפי ליבוביץ שהיה עדיין "חי וקיים ב- 1992:-

" שר הביטחון הגיבור הלאומי, השרץ הזה משה דיין" (סימפוזיון "העיר" – תל-אביב 19.11.92)

זה באשר ליהודים שאינם קיימים, ומה בנוגע ליהודיות? "נאציזם יהודי – אני לא מתחרט שאמרתי את המילה הזאת… הזקנה המרשעת ששלטה במדינת ישראל חמש שנים והיתה הנציגה המובהקת של הסוציאליזם בימינו… זהו מה שנקרא נאציונל-סוציאליזם… מפא"י היתה תמיד מפלגה נאציונל-סוציאליסטית."

אם כדברי ליבוביץ, מפא"י היתה תמיד "מפלגה נאציונל-סוציאליסטית", מה היתה סיעת "העובד הדתי" שייסד ישעיהו ליבוביץ ועמד בראשה, אם לא פילגש וזונה של מפלגה חילונית נאציונל-סוציאליסטית זו, שליבוביץ אישית ביקש ממנה (ממפא"י) לממן לו את הוצאות הבחירות שלה לכנסת הראשונה? ביקש, ונענה!

כל זה כמובן על-פי הלקסיקון של ליבוביץ עצמו, שלו הקופירייט על השימוש בכל המונחים הפורנוגרפיים הללו. התמכרותו האירוטית של ישעיהו ליבוביץ מהתחום הפורנוגרפי לא תפליא כלל מי שיעיין בספרו של מיכאל ששר (ישעיהו ליבוביץ – על עולם ומלואו) בערך "פורנוגרפיה" על-פי המפתח.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מרדכי שלֵו על ישעיהו ליבוביץ'

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    נדמה לי שהיה ראוי לצטט גם את תגובתו של מיכאל ששר לדברי הביקורת שאתה מצטט כאן מפיו של מרדכי שלו ז"ל.
    אם לא קראת, כדאי שתקרא כאן : מיכאל ששר, ליבוביץ' כופר או מאמין ?, הוצאת כתר 2002, עמ' 113- 117.

  2. תמיר הגיב:

    איזה בורות ואיזה חוסר הבנה יש למרדכי שלו במשנתו של ליבוביץ. וכי נביא נבחן בהתגשמות נבואותיו? נבואת ירמיהו על שישובו בנים לגבולם על שיבת גלות עשרת השבטים האבודים שחלף זמנה ולא תתגשם עוד לעולם הופכת את ירמיהו לנביא כושל ? האם נבואת יונה שלא התגשמה גוזלת מלקח נבואתו.
    צא ולמד מרדכי שלו את מה שאמר ליבוביץ כל חייו: " אין נביא מתנבא אלא במה שראוי להיות"
    48 הנביאים ו7 הנביאות שעמדו לישראל נכשלו כולם במשימתם ולא הצליחו להחזיר ולו נפש אחת מישראל אליבא ד'משנתו של ליבוביץ ולמרות זאת חשיבותם הרוחנית מכרעת אז איזה רבותא יש למאמר הארוך שלך המונה את מסכת כשלונותיו המפוארת של ישעיהו ליבוביץ "כנביא".
    ליבוביץ "מתנבא" על מה שראוי להיות. וכי יש לך ספק ששלטון על עם אחר גם אם הוא סופר צודק ואולי אף נכפה עלינו יש בהתמשכותו וחוסר פתרונו כדי להשחית את נפש האומה של הגורם הכובש גם אם אדונותו על כל הארץ אינה מבחירתו. וכי משנה אם אמר את זה ביום השביעי או חודש מאוחר יותר או אפילו שנה אחר כך. אלו זוטות.
    אתה מגלה לנו כמי שמוצא שלל רב שבמציאת פתרונות פוליטיים ליבוביץ לא הצטיין so what . . אין חילוקי דעות שהוא לא היה פוליטיקאי מוכשר. אבל דבריי הגותו על מה שראוי להיות כוחם נשאר ואף התגבר.
    ליבוביץ הוא בראש וראשונה מגדוליי פרשני הרמב"ם. ההתעסקות בצד הפוליטי במשנתו זוכה אמנם לעיקר ההתעניינות ומרבית הרייטינג אך אינה העיקר.
    ובאשר לעקדת יצחק כאן אפשר לזהות אצלך תמימות או אפילו היתממות. וכי ליבוביץ התייחס איי פעם לחייו הביולוגיים של יצחק שאברהם התכון במו ידיו ליטול? בכלל לא! הוא התייחס לעצם היעודים האנושיים שהובטחו לאברהם באמצעות ממשיך דרכו יצחק ושעליהם מוותר אברהם בשם אמונתו בה'.

    • עידן הגיב:

      מגדולי סלפני הרמב"ם. ואת זה יגיד כל מי שאינו מעריץ שוטה.
      למרות שמבחינה פוליטית אני נמצא בצד השני, אני אישית תמיד חיבבתי את ליבוביץ וקראתי הרבה מדבריו. אך הנטייה שלו לדמגוגיה ולסילוף מכוון או בורי של פילוסופים ותיאולוגים שהוא מצטט זה, מעשה מגונה שחוזר בכל דבריו וכתביו..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s