מרותו של הדין

בידוע הוא שבעולם המשפט גדול ערכה של מילה ולפעמים עד לאין שיעור. מילה אחת יכולה להפוך את סדרי הדין ולחרוץ אותו לשבט או לחסד. מילה, שיכולה לגרור אחריה מילים נרדפות או להיות נרדפת בעצמה, פותחת אפשרויות לעוד ועוד התפלפלויות ופרשנויות עד כדי היפוך הכוונה המקורית. כל שופט ושופטת יכולים, על פי נטיית ליבם או השקפת עולמם, לברור לעצמם מילה מתוך הנרדפות ולקבוע אותה כנכונה, ראויה וצודקת. רק שופט או שופטת בערכאה גבוהה יותר יכולים לבחור להם מילה נרדפת אחרת ולבטל את קודמתה. אבל אם נשיא בית המשפט העליון קובע בפרשנותו הסבר כלשהו למילה – אין מה לערער יותר ואפילו לא להרהר אחר קביעתו.

זו הבעייה העיקרית הניצבת בפני בית המחוקקים הישראלי. הפרשנות. או אם תרצו – הפרשנות התכליתית. ביצירתו המונומנטלית של נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט אהרון ברק "פרשנות במשפט", מצאתי 210 עמודים של בחינה מדוקדקת וקפדנית ההופכת כל "פיקסל" בְּמילה אחת ויחידה – "תכלית". כך, יכולה כל תקווה, שאיפה, חתירה, תהליך או מגמה לבוא אל בין גדרות התכלית אף על פי שלא ברור אם יש בהם סיכוי לתכלית כלשהי. התכלית יכולה להתפרש גם כסוף המגמה בתהליך וגם כתחילתה. האפשרות הראשונה נגזרת מפירוש המילה כפשוטה ואז בית המשפט יכול להתערב, והאפשרות השנייה עולה בכל רגע נתון מאז חוקק אותו חוק ויש לבית המשפט אפשרות שלא להתערב. בשביל לבחון עד כמה הסוגייה הזו מורכבת ומסובכת ראו איך מתייחס בית המשפט למחלוקת בין המדינה לבין מפוני עזה בעניין התכלית הראויה הנדרשת על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 100 בבג"צ 1661/05 המועצה האיזורית חוף עזה נגד כנסת ישראל ואח'):

" 100. איננו יכולים, איננו חייבים ואיננו רשאים להכריע במחלוקת עמוקה זו. איננו יכולים לקבל הכרעה בשאלות שבמחלוקת, שכן התמונה שהוצגה בפנינו היא מטבעה חלקית, ואין בידינו כלים להערכתם של הטיעונים השונים. איננו חייבים להכריע במחלוקת זו, שכן השאלה הניצבת בפנינו איננה איזו משתי העמדות הנוגדות נראית לנו כראויה. השאלה אינה מה היינו אנו מחליטים אילו פעלנו כחברי כנסת. איננו רשאים להכריע במחלוקת זו, שכן כפי שבית משפט זה חזר ופסק בכל שנות קיומו במאות פסקי דין, אין הוא מחליף את שיקול הדעת של הרשות המחוקקת (והרשות המבצעת) בשיקול דעתו שלו; כי בחינתו של בית המשפט אינה בודקת את תבונתה או את יעילותה של ההחלטה השלטונית אלא את חוקתיותה או חוקיותה. נמצא, כי איננו רשאים להחליט "מי צודק". אכן, השאלה שבה אנו יכולים וחייבים להכריע היא שאלה שונה. היא נגזרת מהמסגרת החוקתית הניצבת בפנינו. השאלה הינה זו: האם התכליות המונחות ביסוד חוק יישום ההתנתקות הן תכליות ראויות לעניין פסקת ההגבלה? השאלה היא, איפוא, אם התכליות של חוק יישום ההתנתקות נועדו להגשים צורך חברתי חיוני מספיק דיו כדי להצדיק פגיעה קשה בזכויות האדם (בעיקר כבוד האדם והקניין) של הישראלים המפונים?"

האמנם "שיקול הדעת של הרשות המחוקקת (והרשות המבצעת)" אינו כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט? תמיד? איזה "צורך חברתי חיוני מספיק דיו" היה הגירוש והחורבן של גוש קטיף וצפון השומרון? הלא "פיסקת ההגבלה" נועדה בדיוק למקרים כאלה שבהם יכול לקום רודן מושחת, שיוביל חקיקה בלתי חוקתית הפוגעת בזכויות האדם ובמדינה כולה, אך ורק בשביל לחלץ את עורו מאימת הדין.  איך אפשר לקבוע אם תכלית כלשהי הינה "ראויה" או "בלתי ראויה" אם לא קובעים קודם לכן את "תבונתה"? אם אין מוכיחים את "יעילותה"? אם אין פוסקים במפורש בבית הדין הגבוה לצדק: מי "צודק"?

בג"צ קובע שאפשר. באותה מידה יכול היה לקבוע שאי אפשר. הכל עניין של פרשנות ואת הפרשנות קובע בית המשפט. לשון החוק הינה מרכיב אחד בתוך מכלול של מרכיבים פרשניים ועל פי רצון/ דעת/ השקפת-עולם של שופטי בית המשפט יכול להיקבע מעמדה בסולם הקדימויות. לא תמיד בראשו. יוצא אפוא שכל חוק יכול לקבל את הגדרתו המשפטית הסופית רק בבית המשפט. בית המשפט רשאי גם לקבוע את לשון החוק כ"המלצה" שאינה ברורה דיהּ ובאמצעות ההבהרה הפרשנית "להפוך" את משמעותה. אין לבית-המשפט מרות של "פיסקת הגבלה". זו הדמוקרטיה הנוהגת בישראל. האיזונים והבלמים בין הרשויות הושמו לאל. המחוקק האחרון והקובע הוא בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק.

הכל יכול היה להיות ראוי יותר וצודק ונכון וחכם אילו היו מנסחים אחרת את סעיף 2 בחוק יסוד: השפיטה הקובע "אי תלות" של השופט :

2.    בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין.

לא כתוב "זולת מרותו של החוק ככתבו וכלשונו". המילה "דין" יכולה להתפרש לארבע רוחות השמים: "משפט", "בירור טענות", "בירור תביעות", "צדק", "משפט אמת"; "חוק", "הלכה", "סברה הגיונית", "גורל", "מסקנה", "תולדה ותוצאה", "נוהל ונוהג", "פסיקה", "גזירה" ועוד ועוד… מכאן, הכל פתוח. או שמא – פרוץ?! על איזה "דין" מדובר בחוק הזה? הרי אין על השופטים מרות של "דין מוסר" או "דין רודף". האם מותר לגרש את תושבי תל-אביב ולהחריב את בתיהם לחושך קביעתו של ראש הממשלה: "דין נצרים כדין תל-אביב"? דינה של נצרים נחרץ ועכשיו מה, תל-אביב? מהו הדין הראוי שבו השופטים היושבים בדין ועומדים בעצמם לדין צריך להיות? מאליה עולה מסקנתו האלמותית והמשעשעת של שייקה אופיר המנוח – "אין דין דינו של נהג דן כדין דינו של דנן דינג דונג".

תקציר הרשומה פורסם בעיתון 'בשבע'

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s