מכתב גלוי אל רזי ברקאי.

התחרפנתָ לגמרי?

זו השאלה הראשונה שנשאלתי על ידך בראיון מלפני כשנתיים וחצי. ואכן, אני מוחזק מאז, בעיני רבים בתקשורת הישראלית, כמאן דהוא שנשתבשה עליו דעתו. זו דרכה של התקשורת הישראלית לסתום פיות כשהיא מרפרפת על-פני ההיגיון ומניחה לעמל המעמיק. מלאכת רמייה לשמה. בשיטה זו אין לכם זכות יוצרים, קדמו לכם אנדריי ז'דאנוב ויוסיף וִיסַרְיוֹנוֹבִיץ' סטאלין. הם גם עשו את זה הרבה יותר יעיל – הם אשפזו ממש אנשים כמוני בכפייה בדרך אל המרתפים ואל כיתת היורים.

"… איש חזק וחכם שם קץ לתוהו ובוהו חברתי, אך לעתים קרובות מתנוון שלטון היחיד שלו והופך לעריצוּת. רצח של העריץ מביא את שלטון הטובים (אריסטוקרטיה), המתנוון בסופו של דבר והופך לשלטון המעטים (אוליגארכיה), הנאלץ, בתורו, לפנות את מקומו לדמוקראטיה. במרוצת הזמן מתנוונת גם זו, הופכת לשלטון של האספסוף, ושוב מתגעגעים בני האדם לאיש חזק וחכם שישים קץ לאנרכיה. וכך מתחיל המחזור מחדש." (פרופסור צבי יעבץ, "היסטוריה ורוח הזמן" – "דעות שונות על מקומה של האישיות בהיסטוריה", עמ' 47).

מדינת-ישראל נמצאת כיום בתפר שבין האנרכיה לדיקטטורה. על השחיתות שבה עוד ייחקרו מחקרים, ידונו בסמינרים, יכתבו תֵּזות ויקבלו תארים אקדמיים וככל הנראה לא לפני שיספידוה הספדים מרים שמגילת 'איכה' תיראה פיליטון כנגדם. את האנרכיה בישראל החבוטה מכל עבריה מובילה התקשורת השפֵלה והעילגת ואת הדיקטטורה – בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק. דמוקרטיה? אה, כן, נסינו… לא הלך.

שים לב לקישור הזה… הכותרת להלן אינה נכונה. התקשורת הישראלית חיה ובועטת בקהל צרכניה, במקצוע העיתונות, ביושר, בהגינות ובשכל הישר:

"… התקשורת באמת מסיגה את גבול כולם. כשאתה מסתכל במה שכותבים בעיתונים, משדרים ברדיו ובטלויזיה, אתה לפעמים חושב שאין לנו כבר צורך לא בחוקרים ולא בתובעים ולא בשופטים, אפילו לא במוציאים להורג – הכל התקשורת עושה."

(השופט חיים כהן זצ"ל, סגן נשיא בית המשפט העליון לשעבר).

כמה זמן יכול להימשך עוד הדבר הזה שעיתונאי כמוך ישתעשע לו שעתיים ביום, ארבע פעמים בשבוע, ובסך הכל 32 שעות בחודש, יקבל מאזרחי ישראל משכורת נדיבה ואפילו כך – יעשה מלאכת רמייה? אל תאמר שיש לך עבודות הכנה לקראת השידורים. אתה יודע שזה קישקוש, אני יודע שזה בבל"ת, הקולגות שלך יודעים בפירוש כי גם הם עושים כך, ואפילו המאזינים שלך מתחילים לגלות את הרמייה. בראיון איתי שנושאו היה "חופש הביטוי" הפגנתָ לא רק בורות ומבוכה בנושא אלא הצגת את עצמך במשתמע כעובד שאינו מתבייש להודות שהוא עובד עלינו בעיניים.

הקשב נא… לחלק הראשון ואל תפסח גם על החלק השני… זה קיים ברשת האינטרנט… יום אחד יכריחו אותך להסביר! אולי אפילו בבית המשפט…

אני כבר לא מדבר על המבוכה התקשורתית הזאת:

אינך חייב, כעיתונאי, להבין במדע הרפואה או בספנות, אבל בענייני "ביטוי"? זה הלא הכלי היחיד שאמור להיות לעיתונאי – מילים. הוא חייב לדעת מהם גבולות הביטוי, להכיר את הסוגייה על בורייה ולהפגין בקיאות בתולדות "חופש הביטוי" ובנגזריו. היה זה ראיון מביך למדי בעבורך ויצאתָ ממנו מוכה וחבול – איך אתה לא מתבייש? קרא איזה מאמר בנושא לפני שאתה עומד לעסוק בו… בדוק פסק דין כלשהו… תקדיש כמה דקות לזה… אתה מקבל כסף … לא יפה… מדוע יש בכלל "חופש ביטוי"? אתה חייב לדעת! מדובר בין היתר ב"חופש" שלך.

הלואי והיו מוצאים לנכון להעמיד אותי לדין. אבל אפילו בפרקליטות השמאלנית יתקשו למצוא סדק צר אליו יוכלו לנתב את אישומם. ומדוע? משום שבניגוד לך ולרבים בתקשורת המוּטָה, אני בקיא ממש בנושא! תרמיל נפשי גדוש מידע על "חופש הביטוי" ואפילו קראתי את כל פסקי הדין בנושא חופש הביטוי שנפסקו במדינת-ישראל מאז קמה. שים לב למילה "כל" במשפט הקודם. כן, לא את רוב פסקי הדין – קראתי את כולם עד האחרון… ולא סתם קראתי – נברתי ופשפשתי ובדקתי ושאלתי ולמדתי ולא חדלתי עד היום הזה. הסט עיניים שמאלה בבלוג הזה… יש קישורים מקלים: מי שאינו בקיא במאמר של אהרון ברק "חופש הביטוי ומגבלותיו" – אסור לו להיות עיתונאי. חד וחלק!

אכן, האמירות שלי חמורות. יש אישור מלא של החוק לגנות אותם. זהו! אין מה לעשות יותר. יתר על כן, בדיקה קלה תוכיח שיש הרבה יותר מממש באמירות החמורות שלי ונגד חומרתן יש מלוא החופן חומרות חמורות בהרבה (דוגמה קטנה שלא זכתה לכותרות מרעישות):

"ואני אצא רק בלילה, ואפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות, ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן… אח! הצליל הזה, הספלאש… ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל… זאת תהיה אמנות נשגבת, מין יצירת מופת סאדיסטית ומעוותת, זאת תהיה הפעם הראשונה שפשוט ארגיש שלם עם עצמי". (העלון 'קורמורן' – קיבוץ נירים).

צר לי עליך מאוד רזי ברקאי. הרי פה ושם היית בין היחידים שתבעו לאזֵן ומימשו הגינות בשידורים. אתה בין היחידים שיודע לחלץ שאלות מתוך התשובות וחנן אותך האל במהירות מחשבה. איך אינך שואל את עצמך שאלות נוקבות מתחייבות? איך אינך קם בבוקר בהיר או ערפילי ומחליט למרק את מצפונך הנוקף? והוא נוקף! לא יכול להיות שלא… אתה לא טמבל. פקח את העיניים והטה אוזניים – גלי צה"ל היו כבר ל- "לִיזוֹל".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מכתב גלוי אל רזי ברקאי.

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אתה.. אני כ"כ אוהב אותך אתה.. שום דבר ממה שהובא כאן לא חדש לי. זה רק מזכיר לי כמה אני אוהב אותך. ישר כח יא דודו! חזק ואמץ ואל תחת ואל ירך לבבך. כל הכבוד!

  2. רמי הגיב:

    אתה.. אני כ"כ אוהב אותך אתה! חזק וברוך דודו! אל תירא ואל תחת ואל ירך לבך! אוהב אותך

  3. דוד הגיב:

    איך אתה מעז להגיד את האמת במדינת סדום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s