סוכר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו.

האם שומר פיו ולשונו אכן שומר מצרות נפשו? האם שמירה על הנפש האחת אינה מפקירה נפשות רבות אחרות? והאם בִּצוּר הנפש הפרטית שלי בחסות השתיקה מעניק לה הגנה בטוחה, גם אם כל הנפשות בסביבתי מאויימות בסכנת חיים? ישראל ערבים זה לזה לא רק מפני פגיעה בממונם אלא הם ערבים איש לזולתו בגופם ובנפשם ממש. האיום על חיי יהודים בישראל אינו מבחין בין יהודי ליהודי גם אם היהודים כבני אדם בשר ודם מבדילים עצמם זה מזה. הצד השווה לכל היהודים באשר הם ובפרט במדינת-ישראל הוא יהדותם ואין נפקא מינה מהו מעמדם החומרי והרוחני. בעיני אלה שאינם יהודים, וביחוד כאן ועכשיו, יהודי לעולם יהא יהודי גם אם הוא רואה עצמו אתאיסט קוסמופוליט הומני נאור. לגבי חלקם, כל יהודי אינו אדם ככל האדם מכל וכל ועצם יהדותו גוזרת עליו גירוש מארצות החיים.

הווי אומר, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, הינה הוראה בעלת משמעות רחבה המתהפכת לחלוטין ומתנגשת עם לא תעמוד על דם רעך והוכח תוכיח את עמיתך. או אז חובה להתיר את כל חרצובות הלשון ולזעוק זעקות שבר אף אם הן בלתי מנוסחות כדבעי. לא רק לטובת האחר. פגיעה בבן קהילה הינה פגיעה בכל הקהילה. צרת ישראל היא צרתי ואם אני רוצה לשמור על נפשי מצרות צרורות עלי להזהיר נפשות זולתי שנפשי בכללן. יש מקומות שבהם התערבות בחיי נפשות אחרות משפיעה במישרין על נפשי ונפשות אהוביה. והיא מתחייבת!

במדינת-ישראל של היום אנשים מטופפים על בהונות, על ביצים ובין הטיפות. הניסוח בעלמא היה לחזות הכל. אסור שיהיו בו אמונה וכוונה ורצון ואהבה ומעל לכל – אמת. בשביל לשרוד שאנן בישראל צריך לדעת מה רצוי לומר מדוע להגיד ואיך לספר ומתי לכתוב ובפני מי להציג ועד כמה לפרט ולמה בכלל לפצות פה. זהו רצוי לא ראוי אליבא דכל היגיון. מי יהין וילך אל הראוי? טפש?

אשר על כן ויוצא אפוא ששומר נפשו יכול שיתנגש עם לא תעמוד ולא תעמוד עם שומר נפשו ואין הם ערכים נפרדים כלל ועיקר. אולי אפילו הא בהא תליא! עד כדי שומר פיו ולשונו עומד על דמי נפשות רבות, לרבות נפשו שלו. אם כך, אימתי הראוי יהיה לרצוי ועשוי? רש"י מפרש את המומנט בדיוק נמרץ: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו". אין מדובר ב"טובע" בלבד שלא די לנו שהוא טובע אלא הוא גם מותקף על ידי חיה או ליסטים. מדובר בסכנה קריטית כלשהי. במילים "משפטיות" דהיום : ברגע שיש וודאות קרובה לפגיעה בשלום מאן דהוא. עכשיו רק צריך להחליט מי הוא המחליט שיש וודאות, שהוודאות קרובה ושהפגיעה מכוונת לשלום.

שאלה נוספת וחשובה היא מה סכנה טומנת בחובה אותה התערבות לשונית מכוח לא תעמוד ואם יש בה סכנה בכלל? ביחזקאל מצינו: "בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ". כלומר, יש אחריות כבדה גם על מי שאינו מזהיר, ומכאן, החובה להזהיר חלה גם על מי ששומר מצרות נפשו. במה מזהירין ובמה אין מזהירין? פשיטא, אין מזהירין אזהרת שוא במילים מבהלות כאשר אין נשקפת סכנה כלשהי, ומזהירים אם כי בתום לב, אף במהומה ורעש גדול, בזעקות שבר ובבוטות אין דומה לה, אפילו אם רק נדמה שמתרגשת צרה.

זהו, אם תרצו, הבסיס החשוב עליו מוגש עקרון חופש הביטוי לכל אדם. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s