רמאות מקצועית

"ממציא שיטת הפל-קל נשלח לארבע שנות מאסר:

בית המשפט המחוזי בירושלים גזר ארבע שנות מאסר על המהנדס אלי רון, ממציא שיטת ה"פל-קל", בעקבות האסון באולמי ורסאי שגבה את חייהם של 23 בני אדם. 22 חודשי מאסר נגזרו על המהנדסים שמעון קאופמן ודן שפר. חצי שנת מאסר נגזרה על המהנדס אורי פסח. השופט משה גל: "ה'פל-קל' היא למעשה אלי רון, וניתן לכנותו 'מר פל-קל'. הוא אבי החטא הקדמון" (y-net אבירם זינו – 31.5.2007)

מדוע? בגלל רשלנות. אינני מאמין שהמהנדס הנ"ל התכוון לרצוח נפשות. הוא גם לא נאשם ברצח, הוא נאשם ברשלנות. אסור להתרשל! על רשלנות משלמים מחיר כבד ויש אומרים שבמקרה הזה המחיר היה אפילו זול מדי.

"עונשי מאסר למורשעי אסון המכביה:

"מהנדס הגשר, מיכה בר אילן ירצה מאסר בפועל של שנה ותשעה חודשים, הקבלנים יהושע בן עזרא וברוך קרגולה ישבו בכלא שנה וחודשיים, ואדם מישורי, בעל חברת ארגונית שתיווך בין הנהלת המכביה והקבלנים, ייאסר למשך תשעה חודשים. על יורם אייל, יו"ר הוועד המארגן של המכביה, גזרו השופטים שישה חודשי מאסר אשר יומרו בעבודות שירות. יש לציין כי העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעבירה של גרימת מוות ברשלנות הוא שלוש שנות מאסר" (y-net , קלרי הררי – 5.6.200)

אלו הן רק שתי דוגמאות מתוך אינספור מקרים של רשלנות כשבכל מקרה ומקרה מרחפת על המתרשל עבירת הרשלנות והעונש בצידה. בדרך כלל אין למתרשלים כוונה לפגוע או להזיק למישהו, הם נוהגים ברשלנות מתוך עצלות מבלי לשים לב לתוצאות העלולות להיגרם מכך, או בכוונה חמדנית לגרוף עוד ועוד רווחים על חשבון עבודה זולה, חומרי גלם ירודים וכו' וכו'. אבל יש חוק והמדינה מעמידה אנשים כאלה לדין ואף גוזרת עליהם עונשים.

האלוף יואב גלנט איבד את הרמטכ"לות בגלל חמדנות יתר אבל גם בגלל אי אמירת אמת – מחיר נורא למי שתרם את מיטב שנותיו למען המדינה.

גם מי שמרמה או מפר אמונים או רשם רישום כוזב במסמכי תאגיד, שלא לדבר על מקבל שוחד או נותנו – אם הוא נתפס, הוא נענש. למה? ככה, כי אסור לרמות ואסור לשקר למדינה ואסור לשחד או לקחת שוחד.

יתר על כן. יש משרות שאסור בהן שלא להצליח. מנהל גרוע מפוטר וכמוהו עובד לא יעיל. חסרי כישרון מוצאים פרנסתם בעבודות דחק מזדמנות רק בגלל שהאל לא חנן אותם ביכולות מסוימות. וכך הלאה, יצרני מזון חייבים לשאוף ולייצר מוצרים טעימים שאם לא כן יפשטו את הרגל. חברות בנייה חייבות להקפיד על גימור מושלם ועל עמידה בתקן. רופא מוכרח להיות אחראי, עורך-דין – מהימן, נהג חייב להיות עירני וכל אזרח חייב לדווח אמת לרשויות המס. רק ככה יכולה להתנהל מדינה מתוקנת – ביושר, בהגינות, בתום לב וביעילות. בכל אתר ואתר, בכל המקצועות וכל הזמן. על טעויות משלמים! גומלים לאיש חסד כמפעלו ונותנים לרשע רע כרישעתו.

כל זה אמת ויציב ונכון וקיים עד שאנחנו דנים במקצוע העיתונות. מלבד מתי מעט הגונים ומקצועיים, מתרשלים כאן בכוונה גדולה, עושים מלאכת רמייה, נוקטים עמדות בלי מינימום של יושר, הגינות והוגנות, אלימים, עילגים, רמאים, מסיתים ומדיחים, שקרנים ונבלות. איש העקום בעיניו עושה ואין פוצה פה ומצפצף. אין אחריות. בשם חופש הביטוי מובילים מהלכים אסוניים כדוגמת הגירוש הנורא ב-2005, לוחצים על השלטונות לנקוט צעדים נוראיים, ממליכים ומשפילים וכל מפעלם טעות מכוּוֶנֶת וזדון מבסיסו.

בפתח ספרו המצוין של הפרשן המשפטי משה נגבי "חופש העיתונות בישראל, ערכים בראי המשפט" הוא כתב:

"סמוך לחתימתו של ספר זה (יולי 1995) יצא שר הפנים, אהוד ברק, בדברי ביקורת חריפים על העיתונות בישראל ורמז כי היא נהנית מחירות-פעולה מופרזת הגורמת לה לשכרון כוח. בהתייחסו לצורך לרסן את כוחה של התקשורת, אמר: 'יש בשלות בתוך החברה הישראלית ושכל ישר לשים קץ ולהגביל את ההתפרעות הכוחנית של אנשים […] אין תחום בחיים האזרחיים שלנו, שבו אדם או גורם יכול להשפיע על גורלם של אנשים – תרצה רופא, תרצה עורך-דין, תרצה רואה חשבון – שהמדינה לא דאגה שאיכשהו ייתחֵם גם השימוש בכוח הזה וייקבע מי ובאלה נסיבות צריך להשתמש בכוח הזה. התקשורת היא הדבר היחיד שאין לו את זה".

מי יכול לשנות את זה?

פורסם באתר news1

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על רמאות מקצועית

  1. כמה נכון
    הסיום של המאמר כל כך קולע לאמת
    יש אנשים במדינה שחשובים שמותר להם הכול
    והמעניין שהם טועים ומטעים פעם אחר פעם במשך שנים
    כל מה ששיכנעו כל מה שתמכו בו התגלה בסוס טרויאני כאסון למדינה
    והם? מחיר? טעות? הם רק מאשימים
    נמאס בהחלט
    מאמר קולע צריך להעביר את היסור לראש המאמר.
    כל הכבוד על הבעת הדעה.

  2. גיל ליברזון הגיב:

    אלהרר היקר. שוב כתבת מאמר מוצלח ומדוייק – במקומותינו אין סליחה על אמירת האמת. כי העיתונאות, מקצוע היורד לשורש העיניין, חוקר נושא או פרשה למלא עומקה, או לפחות שואף לדיווח אמת. מקצוע העיתונות הפך לאידיאל – מושג אקדמי, ארטילאי שלא קיים עוד במקומותינו (אם היה אי-פעם).

    התקשורת שלנו היא במת תעמולה. בין אם תעמולה מסחרית או תעמולה פוליטית. כל ידיעה, כל דבר הפך לתלוי בהיקשריו הפוליטיים, המחניים, המגזריים, העסקיים. האמת לא עוד עירומה. האמת מולבשת בשק, במותגים, בשלטים ברדסים ורוכסנים. הכל משועבד לאינטרס, כל אחד יחשוף את הטפח החביב עליו.

    זו אחת המחלות של החברה בישראל, של הפוליטיקה שלנו.
    אינטרס הקבוצה גובר על כל אינטרס מקצועי אחר. בין אם הקבוצה היא ברנז'ה, מגזר, מפלגה או כת אחרת. טרם התפתח הרגש הממלכתי ששם את הציבור כולו או את האמת המקצועית מעל לכל דבר אחר. לכן כה גדולה עצמתן של אופנות פוליטיות, חלומות שלום ותקינות פוליטית המוכתבת מרחוק. אנו מדברים לפי זהותינו ולא לפי העיניין. אדרבא, הדובר לפי העיניין, הורס את המשחק ומנודה.

    עדיין מוקדם לדרוש כה הרבה מהתקשורת שלנו, כאשר אפילו שיחת בית קפה בין חברים הוא שיח מאבק. אנחנו והם, כל תפיסת העולם משועבדת לזה המאבק.

    ככלות כל הדברים האלו: בצער רב, אני עומד על כך, כי האמת כולה במחנינו, בתוך אוהלינו – הרחק מהבמה המרכזית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s